הבלוג

החטופים החיים חזרו הביתה. המילים האלה עדיין גורמות לי לעצור לרגע, להרגיש את המשקל שלהן, ואת כל מה שהן נושאות בתוכן: הקלה, כאב, הודיה ובלבול. זה לא דומה לשמחה, לא באמת. זה משהו אחר. יותר כמו נשיפה ארוכה אחרי תקופה של עצירה, נשיפה שלא באמת מנקה את הכול, אבל מאפשרת לרגע לנשום. בכל פעם שאני מנסה להסביר לעצמי מה אני מרגישה, אני מבינה שאין לזה מילה אחת. יש בזה גם תקווה וגם פחד, גם אהבה וגם עייפות גדולה. ואולי זה בסדר שאין לזה שם אחד. בתוך כל הרעש, אני מוצאת את עצמי חוזרת למקום שמרג

הרגעים הקטנים שמרכיבים את החיים השנה, כמו בכל חג, אני מוצאת את עצמי נעה בין שני קצוות - בין האור שממלא את הימים האלה, לבין הצללים שהם...

מהמכאובים למדתי - הגוף שלי הוא המורה הכי נאמן שלי. (הנחת היסוד השלישית בסדרה שלנו ב־NLP) במהלך השנה האחרונה הגוף שלי לא ויתר עליי. חתך...

יום הולדת בשבילי הוא לא רק תאריך על לוח השנה. זהו רגע לעצור, לנשום, להסתכל אחורה על הדרך - ולשאול לאן אני רוצה להמשיך. השנה הזו, יותר מכל...

לפעמים אנשים שמכירים אותי היום מופתעים לשמוע: הייתה תקופה בחיים שלי שבה עישנתי קופסה וחצי ביום ודיאט קולה היה התחליף שלי למים. זה אולי...

אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שהעולם לוחץ על כפתור "חזור לשגרה" מהר מדי. הכותרות מתחלפות, סדר היום מתארגן מחדש - אבל הגוף? הוא עדיין נושא...

בעולם שמודד אותנו במספרים ואישורים מבחוץ, קל לשכוח שהצלחה אמיתית לא נמדדת בנתונים - אלא בתחושה פנימית של חיבור לעצמנו. זה הזמן לעצור, להקשיב ולחיות בקצב שנכון לנו באמת.

מה יקרה כשנעצור באמת ונקשיב למה שבפנים? לפעמים, מתחילה תנועה חדשה - עדינה, אבל עמוקה