על רגעים שבין הקלה להבנה

החטופים החיים חזרו הביתה.

המילים האלה עדיין גורמות לי לעצור לרגע,

להרגיש את המשקל שלהן,

ואת כל מה שהן נושאות בתוכן:

הקלה, כאב, הודיה ובלבול.

זה לא דומה לשמחה, לא באמת.

זה משהו אחר.

יותר כמו נשיפה ארוכה אחרי תקופה של עצירה,

נשיפה שלא באמת מנקה את הכול,

אבל מאפשרת לרגע לנשום.

בכל פעם שאני מנסה להסביר לעצמי מה אני מרגישה,

אני מבינה שאין לזה מילה אחת.

יש בזה גם תקווה וגם פחד,

גם אהבה וגם עייפות גדולה.

ואולי זה בסדר שאין לזה שם אחד.

בתוך כל הרעש, אני מוצאת את עצמי חוזרת למקום שמרגיש לי נכון -

המקום שמקשיב.

לא זה שממהר לדעת, להסיק או לבחור צד,

אלא זה שמוכן פשוט להיות עם כל מה שיש.

כי רק מהמקום הזה

המקשיב, הרך והלא־שיפוטי

אפשר יהיה להכיל גם את האחר

וגם את השונה.

ואולי אפילו לתת לשוני הזה להיות המכנה המשותף,

זה שמאפשר לדעות אחרות, לאמונות שונות ולדרכים מגוונות

לחיות זו לצד זו

כמו חלקים שונים של נשימה אחת.

אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן,

אבל אני יודעת שהלב שלי מבקש להישאר פתוח.

להקשיב.

ולאפשר למציאות הזו, על כל שכבותיה,

להפוך אותנו למשהו אנושי יותר, אמיתי יותר.