לאן אנחנו ממהרים?

אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שהעולם לוחץ על כפתור "חזור לשגרה" מהר מדי.

הכותרות מתחלפות, סדר היום מתארגן מחדש - אבל הגוף? הוא עדיין נושא זיכרונות טריים.

עייפות שלא מרפה.

מתח שמצטבר.

כאבים שלא תמיד יש להם הסבר רפואי.

היא נכנסה אליי לטיפול, עייפה וכואבת.

כששאלתי איך היא מרגישה, ענתה בלי מסכות:

“חרא. באמת לא טוב.”

ואז מיד הוסיפה, כמעט מתנצלת:

“אני יודעת מה תגידי… שאני לא מתאמצת מספיק, שאני לא עושה…”

עצרתי אותה.

ביקשתי - תספרי. בלי להניח מראש מה אענה.

כשהלב נפתח - יצא הסיפור.

מאז הלילות הארוכים בממ"ד, על מזרנים דקים, הגוף כואב, תקוע ולא מצליח לזוז.

היא קישרה את זה לשינה לא נוחה.

אני ראיתי משהו אחר:

גוף שעבר מלחמה. טראומה. סטרס שלא נתפס.

גוף שממשיך להחזיק בפנים את כל מה שקרה, מכווץ כי הוא עדיין מגן.

ואז עלתה בי השאלה: לאן בעצם אנחנו ממהרים?

איך אפשר לקפוץ חזרה לשגרה כאילו לא קרה כלום, כשהגוף והנפש עדיין מדממים - רועדים?

אנחנו צריכים זמן.

זמן לעכל. זמן לעבד. זמן לנשום.

זה נכון למי שחזר משדה הקרב.

זה נכון למי שאיבד אדם קרוב, בית או עבודה.

וזה נכון גם מול עצמנו - מול הגוף שלנו.

אפילו בתנועה הפשוטה ביותר - למה לרוץ אל היעד?

למה לא לעצור, להרגיש ולנשום לתוך התהליך.

המציאות דוחפת לסמן וי, לעבור הלאה ולחזור לשגרה.

אבל קרה. ועוד איך קרה!!

והדרך היחידה לרפא -

היא לא למהר.

לתת לעצמנו להיות בתוך התהליך.

להקשיב, לעצור ולנשום.